פסק דין: בתי דיור מוגן ושיכון מטפל סיעודי ביחידה

האם בתי דיור מוגן רשאים לגבות תשלום עבור שיכון מטפל סיעודי ביחידה? לשאלה זו נדרש בית המשפט בשבתו כבית הדין לחוזים אחידים בירושלים בת"א 35070-02-11 (ניתן במאי 2013).

על הרקע לפסק הדין

העותרת הינה עמותה המאגדת דיירים בבתי דיור מוגן בישראל. עמותה זו הגישה בקשה לביטול של תנאים מקפחים לדעתה בחוזים האחידים שעורכים בעלי הדיור המוגן במקומות רבים בישראל. התניות המקפחות עוסקות בהסדרה של מגורי המטפל ביחידת הדיור שבה מתגורר הדייר.

כידוע, חלק ניכר מדיירי הדיור המוגן זקוקים בשלב כלשהוא בחייהם לעזרה של מטפל צמוד. שכירת השירותים של מטפל כזה יוצרת מורכבות עם יחסי הנהלת הדיור המוגן. כך שכיום זכותו של הדייר להלין מטפל הוכפפה או אף נאסרה בחלק מן החוזים האחידים. למעשה, הטענה המרכזית שעמדה בפני בית הדין היא האם התניות אלו מקפחות את הדיירים, ומשכך – האם יש לבטלם? כמו כן האם ניתן לגבות תשלום נוסף בגין כך?

טענות המבקשים לביטול התנאים המקפחים נשענו על הנימוקים הבאים:

א. הדיירים בדיור המוגן משלמים סכומי עתק עבור מגוריהם בדיור המוגן ואין הצדקה בתוספת תשלום בגין מגוריו של מטפל.

ב. לא הוכח כי מגורי המטפל אכן מייצרים תוספת עלות לבתי הדיור המוגן ומכל מקום לא הוכח מה ההיקף של תוספת כזו.

ג. מגבלות שונות על מגורי המטפל מנוגדים לציפיות הדיירים ומהווים קיפוח.

ד. למעשה, אין מדובר כאן ביחסי כוחות הוגנים. האמת היא שקיימים פערי כוחות משמעותיים בין הדייר לבין בית הדיור המוגן. הפערים הללו מתעצמים בפני הדייר כי לא עומדת בפניו חלופה ממשית להחלפת מקום המגורים.

טענות בעלי הדיור המוגן נשענו מנגד על הנימוקים הבאים:

א. חוק הדיור המוגן אשר מסדיר את נושא מגוריו של המטפל, אינו אוסר על גביית תשלום בגין מגורים מלאה ומכאן משמע שגביית התשלום מותרת.

ב. כמו כן, למרות שמדובר בחוזה אחיד, בפועל במציאות כיום מתקיים משא ומתן פרטני בין בית הדיור לבין הדייר והתנאים משתנים ומותאמים לדייר המסוים – עובדה השוללת אותו לעיתים מלהיות חוזה אחיד.

פסיקת בית הדין

בית הדין סוקר בצורה פרוצדוראלית את הטענות המקדמיות שהעלו הצדדים וסוקר את הליכי הגישור שעברו הצדדים למען השגת ההסכמות החלקיות. כמו כן, הדיון הפרטני בין החוזים יוצר שונות בהתייחסות בית הדין, החורגים במעט ממסגרת הדיון של בתי הדין לחוזים אחידים עקב שונותם המובנית בסעיפים.

לטענת בית הדין, החיוב בתשלום נוסף משרת אינטרס הנחשב לגיטימי. יש הגיון בטענת בעלי הדיור המוגן כי החיוב הנוסף אינו שרירותי. העובדה שמגורי המטפלים בבית הדייר כרוכים בתוספת עלויות ויוצרים תוספת שימוש ובלאי ולכן אין לראותו כמקפח. בהתאם לכך, על פי דין הנטל להוכיח את הקיפוח בהתניה מוטל על כתפי המבקשים.

משנקבע כי עצם החיוב בתשלום הנוסף הוא לא שרירותי, ולא הובאו הוכחות כי ישנו פער שאינו סביר בין סכום העלויות הנגרמות לבית הדיור המוגן בפועל לבין הסכום הנוסף שבו מחויב הדייר – לא הוכחה טענת הקיפוח.

השינוי החקיקתי שבא בעקבות פסק הדין

למעשה, הדיון בזכות למגורי מטפל בדירתו של דייר המתגורר בבית דיור מוגן הוגשה להסדרה חקיקתית בכנסת בשנת 2012, שנה לאחר הגשת הבקשה לבית הדין.

כיום, לאחר חקיקתו של חוק הדיור המוגן התשע"ב, באו לפתרונן חלק ניכר מהסוגיות שהועלו על ידי המבקשים. עם זאת, סוגיית הסדרת גביית תוספת התשלום באה לידי פתרונה בפסק דין זה.